#1
·
לפני 20 שנים
Republic P-47D Thunderbolt
http://www.aviation-history.com/republic/p47.html
למעט מאד אנשים ידוע שהמטוס הזה "כמעט" שירת בחיל האוויר הישראלי.
ב-1947 טדי קולק (ראש עיריית ירושלים לשעבר) היה בשליחות למציאת מקורות לרכישת נשק באמריקה הלטינית. נפל בחלקו לתפור עסקה במכסיקו לרכישת טייסת שלמה של עודפי חיל האויר המכסיקני, היו אלה מטוסי P-47D-40 במצב ומחיר טוב יחסית.
לצערו העסקה בוטלה ע"י בן-גוריון שהעדיף את מטוסי האוויה (109) מתוצרת צ'כוסלובקיה. למרות שלמראית עין אין הגיון בהחלטה כזאת, ובמיוחד כשידוע שה P-47 בעל ביצועים הרבה יותר טובים מהאוויה המצ'וקמקים, יש הגיון בהחלטה של בן-גוריון בכל זאת. אלה היו ימים קשים למדינה, המצרים הפציצו את תל אביב כמעט כל יום עם מטוסי דקוטה, ומטוסי ספיטפייר מצריים צלפו על כוחותינו ללא הרף... לא היה ברשותנו אף מטוס שיכל להפיל אותם. הדרישה למטוס קרב שיגן על שמי הארץ הייתה דחופה ומיידית! הזמן שהיה לוקח למטוסים להגיע באוניה ממכסיקו לא היה מאפשר להם להיכנס לקרב מהר כמו האוויות, שהגיעו מפורקים דרך האוויר על מטוסי תובלה, הורכבו ומיד הוכנסו לקרב, עצרו את ההפצצות על תל אביב, והצילו את אשדוד מכיבוש הצבא המצרי (גשר עד הלום).
טוב הסיפור של איך האוויות הצילו אותנו מוכר, אבל אפשר לחלום קצת לא ?
IAF.101~Twister יצר סקין דמיוני, ניחוש די מלומד לגבי הצביעה לולא העסקה של טדי קולק לא הייתה מבוטלת, וה-Thunderbolt היה משרת בחיל האויר הישראלי!!
ואולי היה נראה כך:
זה המטוס השני הכי אהוב עלי אחרי המוסטנג. על פניו נראה מטוס גדול מימדים, שמן, מגושם, ובקושי מתמרן, אבל אל תתנו למראה עיניים להשלות אתכם. הסיבה היחידה שהמטוס הזה כל כך גדול היא בגלל שיש לו מערכת מגדש אוויר סופר-טורבו (Turbo Supercharger) ענקית מוחבאת בתוך המעטפת העגלגלה, מערכת שמשמרת את כל ה-2,000 כוחות סוס הספק של המנוע הענק, מגובה פני הים ועד קצת מעבר ל-30,000 רגל.
אם לא ידוע לכם, בגבהים מעל 10,000 רגל האויר הולך ונהפך דליל, ומטוסים בלי מגדש טורבו מאבדים הספק כוח מנוע מהר מאד. לדוגמא, ללא מגדש טורבו, עד גובה 18,000 רגל הספק הכוח ממנוע בוכנה רגיל נחלש ל50% מכוחו המקורי בגובה פני הים, מצב שהולך ומחמיר ככל שממשיכם לנסוק לגבהים שהאויר נהיה יותר ויותר דליל.
תמונה של מערכת המגדש סופר-טורבו של הט'נדרבולט:
עוד תמונה:
לעומת מטוסים אחרים שביצועיהם נחלשים ככל שמגביהים, לא כך עם ה P-47, המטוס הזה נהפך מפיל שמן ולא מתמרן בגובה נמוך, לבלרינה קלילה וגמישה בגובה של 24,000 רגל ומעלה. הוא יכול לבצע תמרונים אנכיים עם עודף אנרגיה בגבהים שמטוסים אחרים כמו הספיטפייר והמסרשמיט נחנקים במנוע מדלילות האויר.
מערכת הנשק של 8 מקלעי 0.5 פשוט מנקבת לגזרים כל דבר שנקרה לדרכה. לא סתם המטוס קיבל את שם החיבה "המסור" מטייסיו. היו הרבה מאד מקרים שמשקל האש מפגיעה של צרור קצר אחד מכל מקלעיו היה מספיק כדי לנסר כנפיים למטוסי אויב כמו המסרשמיט או פוקה וולף. למעשה, מטוסי הט'נדרבולט אחראים להשמדתם של יותר מ-11,000 מטוסי לופטוואפה, סך הפלות יותר גבוהה מכל מטוס קרב אחר של בעלות הברית.
לתקיפות קרקע הט'נדרבולט לא מבייש ביכולת הנשיאה של חימוש אויר קרקע. שילוב של בין שתים לשלוש פצצות ממשקלים שונים, ועשרה רקטות, כמו מיטב המטוסים האמריקאים בעלי יכולת "multirole". למעשה שלושה מטוסי P-47 שהם מטוסים חד מנועיים היו יכולים לסחוב יותר חימוש של פצצות מאשר מפציץ B-17 אחד בעל ארבעה מנועים.
כאן שוב בא לידי ביטוי שמונת מקלעי ה 0.5 שבצרור קצר הופכים כל מטרה למסננת. יש אפילו עדויות של טייסים אמריקאים על השמדות של טנקים גרמנים עם מקלעי ה 0.5 שלכאורה לא אמורים לחדור את השריון העליון של הטנק. שיטתם הייתה לירות בזוית גישה לא תלולה קצת מתחת לטנק, הקליעים היו פוגעים באדמה ממש מתחת לטנק, "מנטרים" חזרה לאויר ופוגעים בשריון הדק בגחון של הטנק, דרכו חודרים פנימה ועושים נזק בתוך הטנק הכולל פגיעה או הריגה של אנשי הצוות...
המאסיביות של הט'נדרבולט נתנה לו עמידות ושרידות מאד גבוהה בשדה הקרב. ישנם אין ספור עדויות וסיפורים על יכולתם האגדית של מטוסי P-47 לספוג כמויות אדירות של נזק והם ממשיכים לטוס על אף שהם מחוררים ושבורים, ולהחזיר את טייסיהם הביתה בשלום. יש עדויות ספציפיות של טייסים גרמנים שרוקנו את כל התחמושת הקליעית שלהם על המטוס, ולהפתעתם הרבה השמן ממשיך לטוס !
בהיבט זה יש לט'נדרבולט יתרון מאד גדול על המוסטנג: ראשית כל מנוע רדיאלי מסוגל להמשיך לעבוד גם אם הוא ניזוק, שלא כמו המוסטנג עם מנוע תורי ומערכת קירור שמן שממוקמת באזור הכונס אויר למטה מאחור. פגיעה אחת באזור זה של המוסטנג יכולה לגרום לנזילה במערכת קירור, ותוך כמה דקות הלך המנוע. ב P-47 בעל המנוע הרדיאלי אין מערכת כזאת כי הוא משתמש בקירור אויר. בגלל זה בעלות הברית העדיפו שהמוסטנג המהיר ובעל הטווח פעולה הארוך אך בעל מבנה עדין יישאר בתחום קרבות האויר, ולא יעסוק בתקיפות קרקע, איפה שכדור טועה אחד בודד היה יכול לפגוע במערכת קירור הרגישה ולשתק לו את המנוע. הט'נדרבולט לעומת זאת הצטיין בשני התחומים (אויר וקרקע) ועסק בשניהם.
כמו המוסטנג, זה מטוס לקרבות אנרגיה וB&Z. קרב גזרות (סיבובים אופקיים) זה לא התחום שלו. כדי לדעת להילחם טוב איתו צריך לחשוב במונחים אנכיים. שוב כמו המוסטנג, הP-47D לא ניחן ביכולת פניה הדוקה ו-dogfight מי יודע מה, אבל המטוס הזה מהיר, מסיבי, ונעים להטסה. כמו כל המטוסים המושקעים מייצור אמריקאי, יש מקזזים על כל שלושת ההגאים, כך שאפשר לייצב אותו בכל מצב ובכל מהירות. ההגאים שלו אפילו יותר נעימים מהמוסטנג, עקב היותם מאוזנים יותר טוב. תגובות המטוס לכל משיכת הגאים היא חלקה ויציבה.
מי שלמד ויודע להילחם בטקטיקות קרבות אנרגיה, ו-B&Z מתאהב במטוס הזה מיד, כי במהירויות הגבוהות המטוס הזה פשוט קוסם. הוא יגלגל וימשוך כמו מלך במהירויות שהספיט והמסרשמיט בקיפאון הגאים. אם תזכרו לשמור אותו במצב אנרגיה גבוה במהלך הקרב, הוא לא יאכזב אתכם. אם תכריחו אותו לעשותdogfight "סטייל ספיטפייר" של פניות, הוא יהפוך לפיל מגושם ולא פונה, ומטוסי אויב יפילו אתכם בקלות.
שימוש בפתיחת-Combat Flaps במהלך הקרב לפעמים עוזרת לסחוט את ה"עוד כמה מעלות בשניה" בפניה הדוקה, אבל זה מבזבז אנרגיה בצורה פראית, וצריך להיזהר משימוש יתר. כמו שאמרתי קודם, המטוס הזה לא נועד להילחם בקרב של פניות, אבל במצב של צל"ש או טר"ש, אני בדרך כלל אוהב לקחת סיכונים, מוריד את המדפים למצב combat ומנסה לדפוק את ההפלה. אבל אם אני רואה שזה לא הולך אני מוותר ולא זורק את כל האנרגיה שלי לפח.
זהו להיום, שבוע הבא נכתוב קצת על הספיטפייר, מלך הדוגפייט האגדי...
http://www.aviation-history.com/republic/p47.html
למעט מאד אנשים ידוע שהמטוס הזה "כמעט" שירת בחיל האוויר הישראלי.
ב-1947 טדי קולק (ראש עיריית ירושלים לשעבר) היה בשליחות למציאת מקורות לרכישת נשק באמריקה הלטינית. נפל בחלקו לתפור עסקה במכסיקו לרכישת טייסת שלמה של עודפי חיל האויר המכסיקני, היו אלה מטוסי P-47D-40 במצב ומחיר טוב יחסית.
לצערו העסקה בוטלה ע"י בן-גוריון שהעדיף את מטוסי האוויה (109) מתוצרת צ'כוסלובקיה. למרות שלמראית עין אין הגיון בהחלטה כזאת, ובמיוחד כשידוע שה P-47 בעל ביצועים הרבה יותר טובים מהאוויה המצ'וקמקים, יש הגיון בהחלטה של בן-גוריון בכל זאת. אלה היו ימים קשים למדינה, המצרים הפציצו את תל אביב כמעט כל יום עם מטוסי דקוטה, ומטוסי ספיטפייר מצריים צלפו על כוחותינו ללא הרף... לא היה ברשותנו אף מטוס שיכל להפיל אותם. הדרישה למטוס קרב שיגן על שמי הארץ הייתה דחופה ומיידית! הזמן שהיה לוקח למטוסים להגיע באוניה ממכסיקו לא היה מאפשר להם להיכנס לקרב מהר כמו האוויות, שהגיעו מפורקים דרך האוויר על מטוסי תובלה, הורכבו ומיד הוכנסו לקרב, עצרו את ההפצצות על תל אביב, והצילו את אשדוד מכיבוש הצבא המצרי (גשר עד הלום).
טוב הסיפור של איך האוויות הצילו אותנו מוכר, אבל אפשר לחלום קצת לא ?
IAF.101~Twister יצר סקין דמיוני, ניחוש די מלומד לגבי הצביעה לולא העסקה של טדי קולק לא הייתה מבוטלת, וה-Thunderbolt היה משרת בחיל האויר הישראלי!!
ואולי היה נראה כך:
זה המטוס השני הכי אהוב עלי אחרי המוסטנג. על פניו נראה מטוס גדול מימדים, שמן, מגושם, ובקושי מתמרן, אבל אל תתנו למראה עיניים להשלות אתכם. הסיבה היחידה שהמטוס הזה כל כך גדול היא בגלל שיש לו מערכת מגדש אוויר סופר-טורבו (Turbo Supercharger) ענקית מוחבאת בתוך המעטפת העגלגלה, מערכת שמשמרת את כל ה-2,000 כוחות סוס הספק של המנוע הענק, מגובה פני הים ועד קצת מעבר ל-30,000 רגל.
אם לא ידוע לכם, בגבהים מעל 10,000 רגל האויר הולך ונהפך דליל, ומטוסים בלי מגדש טורבו מאבדים הספק כוח מנוע מהר מאד. לדוגמא, ללא מגדש טורבו, עד גובה 18,000 רגל הספק הכוח ממנוע בוכנה רגיל נחלש ל50% מכוחו המקורי בגובה פני הים, מצב שהולך ומחמיר ככל שממשיכם לנסוק לגבהים שהאויר נהיה יותר ויותר דליל.
תמונה של מערכת המגדש סופר-טורבו של הט'נדרבולט:
עוד תמונה:
לעומת מטוסים אחרים שביצועיהם נחלשים ככל שמגביהים, לא כך עם ה P-47, המטוס הזה נהפך מפיל שמן ולא מתמרן בגובה נמוך, לבלרינה קלילה וגמישה בגובה של 24,000 רגל ומעלה. הוא יכול לבצע תמרונים אנכיים עם עודף אנרגיה בגבהים שמטוסים אחרים כמו הספיטפייר והמסרשמיט נחנקים במנוע מדלילות האויר.
מערכת הנשק של 8 מקלעי 0.5 פשוט מנקבת לגזרים כל דבר שנקרה לדרכה. לא סתם המטוס קיבל את שם החיבה "המסור" מטייסיו. היו הרבה מאד מקרים שמשקל האש מפגיעה של צרור קצר אחד מכל מקלעיו היה מספיק כדי לנסר כנפיים למטוסי אויב כמו המסרשמיט או פוקה וולף. למעשה, מטוסי הט'נדרבולט אחראים להשמדתם של יותר מ-11,000 מטוסי לופטוואפה, סך הפלות יותר גבוהה מכל מטוס קרב אחר של בעלות הברית.
לתקיפות קרקע הט'נדרבולט לא מבייש ביכולת הנשיאה של חימוש אויר קרקע. שילוב של בין שתים לשלוש פצצות ממשקלים שונים, ועשרה רקטות, כמו מיטב המטוסים האמריקאים בעלי יכולת "multirole". למעשה שלושה מטוסי P-47 שהם מטוסים חד מנועיים היו יכולים לסחוב יותר חימוש של פצצות מאשר מפציץ B-17 אחד בעל ארבעה מנועים.
כאן שוב בא לידי ביטוי שמונת מקלעי ה 0.5 שבצרור קצר הופכים כל מטרה למסננת. יש אפילו עדויות של טייסים אמריקאים על השמדות של טנקים גרמנים עם מקלעי ה 0.5 שלכאורה לא אמורים לחדור את השריון העליון של הטנק. שיטתם הייתה לירות בזוית גישה לא תלולה קצת מתחת לטנק, הקליעים היו פוגעים באדמה ממש מתחת לטנק, "מנטרים" חזרה לאויר ופוגעים בשריון הדק בגחון של הטנק, דרכו חודרים פנימה ועושים נזק בתוך הטנק הכולל פגיעה או הריגה של אנשי הצוות...
המאסיביות של הט'נדרבולט נתנה לו עמידות ושרידות מאד גבוהה בשדה הקרב. ישנם אין ספור עדויות וסיפורים על יכולתם האגדית של מטוסי P-47 לספוג כמויות אדירות של נזק והם ממשיכים לטוס על אף שהם מחוררים ושבורים, ולהחזיר את טייסיהם הביתה בשלום. יש עדויות ספציפיות של טייסים גרמנים שרוקנו את כל התחמושת הקליעית שלהם על המטוס, ולהפתעתם הרבה השמן ממשיך לטוס !
בהיבט זה יש לט'נדרבולט יתרון מאד גדול על המוסטנג: ראשית כל מנוע רדיאלי מסוגל להמשיך לעבוד גם אם הוא ניזוק, שלא כמו המוסטנג עם מנוע תורי ומערכת קירור שמן שממוקמת באזור הכונס אויר למטה מאחור. פגיעה אחת באזור זה של המוסטנג יכולה לגרום לנזילה במערכת קירור, ותוך כמה דקות הלך המנוע. ב P-47 בעל המנוע הרדיאלי אין מערכת כזאת כי הוא משתמש בקירור אויר. בגלל זה בעלות הברית העדיפו שהמוסטנג המהיר ובעל הטווח פעולה הארוך אך בעל מבנה עדין יישאר בתחום קרבות האויר, ולא יעסוק בתקיפות קרקע, איפה שכדור טועה אחד בודד היה יכול לפגוע במערכת קירור הרגישה ולשתק לו את המנוע. הט'נדרבולט לעומת זאת הצטיין בשני התחומים (אויר וקרקע) ועסק בשניהם.
כמו המוסטנג, זה מטוס לקרבות אנרגיה וB&Z. קרב גזרות (סיבובים אופקיים) זה לא התחום שלו. כדי לדעת להילחם טוב איתו צריך לחשוב במונחים אנכיים. שוב כמו המוסטנג, הP-47D לא ניחן ביכולת פניה הדוקה ו-dogfight מי יודע מה, אבל המטוס הזה מהיר, מסיבי, ונעים להטסה. כמו כל המטוסים המושקעים מייצור אמריקאי, יש מקזזים על כל שלושת ההגאים, כך שאפשר לייצב אותו בכל מצב ובכל מהירות. ההגאים שלו אפילו יותר נעימים מהמוסטנג, עקב היותם מאוזנים יותר טוב. תגובות המטוס לכל משיכת הגאים היא חלקה ויציבה.
מי שלמד ויודע להילחם בטקטיקות קרבות אנרגיה, ו-B&Z מתאהב במטוס הזה מיד, כי במהירויות הגבוהות המטוס הזה פשוט קוסם. הוא יגלגל וימשוך כמו מלך במהירויות שהספיט והמסרשמיט בקיפאון הגאים. אם תזכרו לשמור אותו במצב אנרגיה גבוה במהלך הקרב, הוא לא יאכזב אתכם. אם תכריחו אותו לעשותdogfight "סטייל ספיטפייר" של פניות, הוא יהפוך לפיל מגושם ולא פונה, ומטוסי אויב יפילו אתכם בקלות.
שימוש בפתיחת-Combat Flaps במהלך הקרב לפעמים עוזרת לסחוט את ה"עוד כמה מעלות בשניה" בפניה הדוקה, אבל זה מבזבז אנרגיה בצורה פראית, וצריך להיזהר משימוש יתר. כמו שאמרתי קודם, המטוס הזה לא נועד להילחם בקרב של פניות, אבל במצב של צל"ש או טר"ש, אני בדרך כלל אוהב לקחת סיכונים, מוריד את המדפים למצב combat ומנסה לדפוק את ההפלה. אבל אם אני רואה שזה לא הולך אני מוותר ולא זורק את כל האנרגיה שלי לפח.
זהו להיום, שבוע הבא נכתוב קצת על הספיטפייר, מלך הדוגפייט האגדי...
its not a bug, its a design feature
