זו הגדרה בין לאומית, וטיפה מסובכת, בטח להסבר קצר בפורום:
באופן כללי יש 6 סוגים A,B,C,D,E,G
אפשר לחלק אותם לחלוקה בסיסית ראשונה: מבוקר או לא מבוקר:
הקלאסים המבוקרים הם Class A,B,C,D,E
הקלאס הלא מבוקר הוא Class G
קלאס A הוא המרחב האוירי מעל 18,000 רגל. מחייב אך ורק טיסת מכשירים.
הפרמטרים שעל פיהם מוגדרים הקלאסים הם:
סוגי טיסה מותרים IFR/VFR
גבהי בסיס ותקרת גובה לטיסה בקלאס
מבנה גיאומטרי, רדיוס השטח העיקרי, מדפים פריפריאלים.
סוג התקשורת עם הבקרה האוירית
ציוד אויוני חובה
מגבלות מזג אויר וראות לטיסות ראיה אם מותרות..
סוגי שירות בקרה ואחריות הבקרה
ועוד.
קלאס E הוא הקלאס המבוקר הפחות מחמיר והיותר מרוחק מהטרמינל, בד"כ לא צריך אפילו ליצור בו קשר עם הבקרה אבל חובה שיהייה לך הציוד האויוני הנדרש לבקרה, כגון קשר, טראנספונדר עם מצב C (העברת גובה).
קלאס D הוא הקלאס הבא בדרגת הבקרה הנדרשת, והוא כבר מחייב דיאלוג עם הבקרה האוירית בכניסה אליו, אבל עדיין אין בו בקרה הדוקה, אלא יותר -יצירת ממשק בין המטוס לבקרה.
קלאס B וקלאס C הם הקלאסים של שדות התעופה ההומים והצפופים.
קלאס B הוא הקלאס של שדות התעופה הגדולים והבינלאומיים, עם מטוסי הנוסעים הגדולים. ובו רמת הבקרה היא הגבוהה וההדוקה ביותר.
זה נושא טיפה מורכב וכולל הרבה פרטים, הגדרות וכללים.
השימוש המלא בכל הקלאסים הוא בעיקר בארה"ב. אבל לא רק..
באופן כללי המטרה של הגדרות הקלאסים היא לאפשר שיתוף של טיסות IFR ו-VFR באותו מרחב, ועדיין לאפשר הפרדה בטוחה בניהם.
המצב הכי פשוט היה אם כולם היו טסים לפי כללי IFR ואז כל מטוס מבוקר באופן מלא ע"י בקרה אוירית שאחראית להפרדה.
הנושא הזה הולך ונהייה קריטי באזורים שמתכנסים לטרמינאלים, ולכן שם הקלאס יותר מחמיר.
זה באופן הכי כללי.
בכל מדינה יש את ההתאמות שלה.
בארץ כידוע יש בקרה מלאה בכל המרחב, אבל לא בהכרח שירותי הפרדה ב-VFR למעט במרחבי שדות תעופה גדולים כגון נתב"ג ששם בעצם זה קלאס B.
בשדות התעופה האחרים בארץ הגדרת הקלאס היא קרובה כבר לקלאס C כשגבולות הקלאס הם בד"כ נקודות הדיווח חובה שבהם עוברים לרשת בקרת השדה.
אני לא סגור לגמרי לגבי ההקבלה של הקלאסים הישראליים להגדרות האוניברסליות. אצלנו בד"כ כלל זה קצת שונה.
ואלו היו 60 דקות על Aiurspace Classes
מולי
נערך לאחרונה: לפני 17 שנים
