נובמבר 1990 עד 1995. שנתיים וחצי כמעט של קבע, קצין בעורב גולני.
רציתי טייס, אבל מה לעשות בזמני אפילו מספר קטן במשקפיים היה פוסל מראש.
אפילו ניסיתי לעבוד עליהם בתור לבדיקה הרפואית: ראיתי את הטבלה ושיננתי אותה לפני שנעמדתי לבדיקה אבל זה לא עזר. ברשיון נהיגה יש אזכור למשקפיים... פאק.
טוב נו.. לאן נלך? לא מעניין אותי שום דבר אחר. לא שייטת, לא מטכ"ל, לא חובלים, בטח שלא תותחנים ובוודאי לא נחל וצנחנים אבל רק בגלל שצבע אדום ו/או ירוק סטיקלייט לא יושב טוב עם תפיסת הסטייל שלי.
נשאר שריון, גולני, או גבעתי. ואלה היו שלושת הבחירות שלי מול הקצין מיון.
גולני היה הבחירה הראשונה שלי, וכשקצין המיון שאל אותי מה יקרה אם לא אקבל גולני אמרתי לו בנחרצות "אחי לי זורם דם חום בוורידים!!! - אין אופציה אחרת!!!". קצין המיון הסתכל אלי בסוג של מבט של "הנה עוד אוחד" ושחרר אותי. בדרך ראיתי כמוהו כל מיני מתלהבים. מעניין שהם תמיד חוזרים רק בגוף של ילד אחר. ראיתי אותם כחייל טוריון, כמפקד, וכקצין, כל פעם אותו אוצר מילים, רק פרצוף מתלהב אחר. היו צועקים "גולני שלי" אבל כשהתחיל להיות קשה יצא להם "גולני שלי, אבל לא בשבילי". רובם לא שרדו את השבוע השלישי של הטירונות.
הספקתי להיות בלבנון בתקופה שהיינו מהלכים שם כמו ענקים. מבצר הבופור, בינת ג'בל, מוצבים של צד"ל המסכנים. אף אחד לא העיז להתעסק איתנו ולא היינו מפחדים מאף אחד.
מדי פעם היה עולה צוות + קצין כזה או אחר על מוקש או מטען צד. כשזה היה ארז גרשטיין זה היה קרוב ללב. מהצד שני של הגבול היה את הארבע אמהות - לאט לאט הופכות את הצבא לסוג של וועד הורים של בי"ס. שום דבר לא יזוז בלי אישור של אבא ואמא מהבית.
בסך הכל ניהניתי מהשרות. ועוד יותר שמח שבכל השרות שלי כמפקד וקצין אף חייל שלי לא נהרג. לא באימונים ולא בקרב. איבדתי שני חברים ועליהם מידי פעם אני חושב ומבקר את המשפחה.
היו לי היתקלויות עם מחבלים מטווחים ארוכים וגם מטווחים קצרים. לא חושב לרגע על אלה שהרגתי או וודאתי הריגה על הגופה החרוכה ומרוטשת שלהם אחרי שספגו כמה פגזי פלשטים מהטנק שהכוונתי לירות עליהם. לשם זה שלחו אותי לשם. ביצעתי את העבודה.
מאז השחרור עושה מילואים...
אלון
its not a bug, its a design feature
