#1
·
לפני 19 שנים
החמישי ליוני 67; השמש העולה, הציפורים המצייצות והקור המרענן של הבוקר עוזרים לנו להתנתק לרגע מהמציאות ולחזור בשקט על מסלול הטיסה, לוח הזמנים והמטרות שעלינו לתקוף.
לפני כחמש דקות עזבנו את חדר התדריכים ועכשיו מחכות לנו מספר דקות טעונות להפליא לפני שנוכל לטפס אל המטוסים ולצאת אל המשימה שעתידה לשנות את המצב מקצה לקצה.
נעצתי מבט ממושך במטוסי, המיראז' 3, שנושא על זנבו את סמלה של טייסת 101 – הקרב הראשונה.
לפתע נשמע קולו של המוביל שלי. מסתבר שזהו הזמן לצאת לדרך.
טיפסתי אל המיראז' במהירות והתרווחתי בתא הטייס. בתא חיכתה לי התמונה של האחת שאני אוהב, ההיא שרק לפני עשרים וארבע שעות חיבקתי. אהבתי את התמונה הזו.
אין זמן לשקוע במחשבות, אמרתי לעצמי, והתחלתי בבד"ח ההנעה, בפיגור של חמש עשרה שניות.
הסענו בזריזות והתייצבנו על המסלול. מאחר ודממת האלחוט נכנסה לתוקף, חיכיתי לסימן מהמוביל.
הוא הרים את ידו הימנית באיטיות, היסס לרגע, ונתן את האות. עשר, תשע, שמונה.. דוחפים את המצערת קדימה ומשחררים את הברקסים. במאה ושמונים קילומטרים לשעה המיראז' התחיל לרעוד. משכתי את הסטיק באיטיות והרגשתי את האף מתרומם. רגע לאחר מכן מצאתי את עצמי מרחף בקלילות מעל למסלול מספר חמש בבסיס חיל האוויר שממוקם בחצור. שלוש הדקות הבאות חלפו במהירות. טסנו במהירות עצומה תוך כדי שמירה על מגבלת הגובה. התרכזתי במסלול הטיסה. בעוד כחצי דקה נפנה ימינה לכיוון מערב ונכנס ליעפי התקיפה. בין לבין הצצתי החוצה אל המדבר האינסופי. המיראז' נעלם בין החולות במהירות בזכות הסכמה המבצעית המתוחכמת שלו שמיועדת בדיוק לתנאים האלו. הרגשתי בטוח.
הקול של המוביל נשמע לראשונה במערכת הקשר. "עשר שניות למשיכה"; ומיד התחלתי לצייר בראשי את יעף התקיפה. ניסיתי לזהות את המטרות תוך כדי הטיפוס. זה לא היה מסובך מדי. האימונים האינטנסיביים שעברנו לקראת הטיסה הזו השתלמו, מסתבר. תוך שניות הכל נגמר. זוג הפצצות, כל אחת במשקל כולל של 500 קילוגרמים, פגשו לפתע את שיירת המיגים המצריים. מאחורי נשמע פיצוץ אדיר. "אלפא!", קראתי. השמדתי שבעה מיגים ביעף אחד; ההתרגשות הציפה אותי. התחלתי לדמיין את טקס הענקת המדליה אך חזרתי למציאות הקשה מהר מאוד. שתיים, שבור! נשמע קולו של המוביל בקשר. זוג מיגים שהיו בכוננות הספיקו להמריא בינתיים ואחד מהם התלבש באלגנטיות מפתיעה על השש של המיראז' שלי. זיהיתי את המוביל ושברתי ימינה בכדי לעזור לו להתלבש על המיג. לאחר שניות אחדות שבהן איבדתי את היתרון האנרגטי שלי לטובת היתרון של הפרטנר שלי, כל שנותר לעשות היה לצפות בו לוחץ על ההדק וממלא את המיג בחורים. לאחר רגעים אחדים המיג נדלק וצלל אל המדבר המצרי.
ההתרגשות חזרה. עדיין לא עיכלתי לגמרי את המחזה המדהים שהובא לפניי.
בן הזוג של המיג שהופל מיהר לפנות דרומה. הקרב נגמר.
הטיסה לכיוון הבסיס הייתה שקטה מתמיד. הפעם טסנו גבוה יותר ומהר פחות.
הבטתי בתמונה ההיא, אותה האחת שמלווה אותי מאז הצטרפותי לטייסת. חייכתי.
רק אז הבנתי שתרמתי להכרעת המלחמה.
לאחר הנחיתה, עזבתי את המטוס, וחזרתי אל חדרי המגורים, לחכות לגיחה הבאה שלי..
התרחיש היה מצויין, למרות שלא באמת עלינו על מיראז'ים והטלנו פצצות במשקל 1000 ק"ג על שיירות מיגים.
תודה רבה לכל המשתתפים ולמיכה על יצירת התרחיש המרענן הזה.
אתם מוזמנים לצרף את הגרסאות שלכם לכאן.
לפני כחמש דקות עזבנו את חדר התדריכים ועכשיו מחכות לנו מספר דקות טעונות להפליא לפני שנוכל לטפס אל המטוסים ולצאת אל המשימה שעתידה לשנות את המצב מקצה לקצה.
נעצתי מבט ממושך במטוסי, המיראז' 3, שנושא על זנבו את סמלה של טייסת 101 – הקרב הראשונה.
לפתע נשמע קולו של המוביל שלי. מסתבר שזהו הזמן לצאת לדרך.
טיפסתי אל המיראז' במהירות והתרווחתי בתא הטייס. בתא חיכתה לי התמונה של האחת שאני אוהב, ההיא שרק לפני עשרים וארבע שעות חיבקתי. אהבתי את התמונה הזו.
אין זמן לשקוע במחשבות, אמרתי לעצמי, והתחלתי בבד"ח ההנעה, בפיגור של חמש עשרה שניות.
הסענו בזריזות והתייצבנו על המסלול. מאחר ודממת האלחוט נכנסה לתוקף, חיכיתי לסימן מהמוביל.
הוא הרים את ידו הימנית באיטיות, היסס לרגע, ונתן את האות. עשר, תשע, שמונה.. דוחפים את המצערת קדימה ומשחררים את הברקסים. במאה ושמונים קילומטרים לשעה המיראז' התחיל לרעוד. משכתי את הסטיק באיטיות והרגשתי את האף מתרומם. רגע לאחר מכן מצאתי את עצמי מרחף בקלילות מעל למסלול מספר חמש בבסיס חיל האוויר שממוקם בחצור. שלוש הדקות הבאות חלפו במהירות. טסנו במהירות עצומה תוך כדי שמירה על מגבלת הגובה. התרכזתי במסלול הטיסה. בעוד כחצי דקה נפנה ימינה לכיוון מערב ונכנס ליעפי התקיפה. בין לבין הצצתי החוצה אל המדבר האינסופי. המיראז' נעלם בין החולות במהירות בזכות הסכמה המבצעית המתוחכמת שלו שמיועדת בדיוק לתנאים האלו. הרגשתי בטוח.
הקול של המוביל נשמע לראשונה במערכת הקשר. "עשר שניות למשיכה"; ומיד התחלתי לצייר בראשי את יעף התקיפה. ניסיתי לזהות את המטרות תוך כדי הטיפוס. זה לא היה מסובך מדי. האימונים האינטנסיביים שעברנו לקראת הטיסה הזו השתלמו, מסתבר. תוך שניות הכל נגמר. זוג הפצצות, כל אחת במשקל כולל של 500 קילוגרמים, פגשו לפתע את שיירת המיגים המצריים. מאחורי נשמע פיצוץ אדיר. "אלפא!", קראתי. השמדתי שבעה מיגים ביעף אחד; ההתרגשות הציפה אותי. התחלתי לדמיין את טקס הענקת המדליה אך חזרתי למציאות הקשה מהר מאוד. שתיים, שבור! נשמע קולו של המוביל בקשר. זוג מיגים שהיו בכוננות הספיקו להמריא בינתיים ואחד מהם התלבש באלגנטיות מפתיעה על השש של המיראז' שלי. זיהיתי את המוביל ושברתי ימינה בכדי לעזור לו להתלבש על המיג. לאחר שניות אחדות שבהן איבדתי את היתרון האנרגטי שלי לטובת היתרון של הפרטנר שלי, כל שנותר לעשות היה לצפות בו לוחץ על ההדק וממלא את המיג בחורים. לאחר רגעים אחדים המיג נדלק וצלל אל המדבר המצרי.
ההתרגשות חזרה. עדיין לא עיכלתי לגמרי את המחזה המדהים שהובא לפניי.
בן הזוג של המיג שהופל מיהר לפנות דרומה. הקרב נגמר.
הטיסה לכיוון הבסיס הייתה שקטה מתמיד. הפעם טסנו גבוה יותר ומהר פחות.
הבטתי בתמונה ההיא, אותה האחת שמלווה אותי מאז הצטרפותי לטייסת. חייכתי.
רק אז הבנתי שתרמתי להכרעת המלחמה.
לאחר הנחיתה, עזבתי את המטוס, וחזרתי אל חדרי המגורים, לחכות לגיחה הבאה שלי..
התרחיש היה מצויין, למרות שלא באמת עלינו על מיראז'ים והטלנו פצצות במשקל 1000 ק"ג על שיירות מיגים.
תודה רבה לכל המשתתפים ולמיכה על יצירת התרחיש המרענן הזה.
אתם מוזמנים לצרף את הגרסאות שלכם לכאן.
