והרי לכם הסיפור במלואו כפי שפורסם באתר חיל האויר :
מטוס ה-F-15 נוחת בשלום עם כנף אחת בלבד
במהלך טיסת אימונים בנגב, התנגשו באוויר מטוס F-15 ומטוס סקייהוק. הסקייהוק התפרק והחל לבעור, וטייסו נטש בשלום. מעוצמת ההתנגשות נתלשה כנף ימין של מטוס ה-F-15 . הטייס, סרן (מיל'
😉 נ', המשיך לטוס והצליח להנחית את המטוס עם כנף אחת בלבד.
"בשניה הראשונה לא הבנתי שהתנגשנו", שיחזר סרן נ'. "הרגשתי מכה אדירה וחשבתי שנכנסתי בזרם הפליטה של אחד המטוסים הקרובים. באותו אימון טס איתי ג', נווט בטייסת. הוא מיד אמר: 'התנגשנו במישהו'. לא הספקתי להגיב ונגד עיני חלף כדור האש של הסקייהוק. ברדיו התחיל בליל של קריאות על 'מישהו שנטש'. הבנתי שהסקייהוק התפוצץ כתוצאה מההתנגשות וטייסו נטש אוטומטית.
היה זרם דלק אדיר מתוך הכנף והבנתי שהיא פגועה קשה. עוד לא ידעתי שאין בכלל כנף. רק ראיתי שיש עליה קימוטים, עיוותים וחתיכות פח. זרם הדלק הסתיר את היעדרה והמטוס נכנס לחוסר שליטה. למרות שהייתי עם הגאים עד הסוף, לא הצלחתי להוציא את המטוס מההטיה ולא הצלחתי להביא אותו לאופק. אמרתי לג': 'אנחנו הולכים לנטוש. תתכונן', אבל עדיין לא מיהרתי לבצע זאת. למרות שהחשש הגדול בנטישה הוא לבצע אותה מאוחר מדי, החלטתי לחכות לגובה 6,000 רגל ואז לנטוש.
שום דבר מהמכשירים בתא לא נפגע, אך למרות זאת לא הצלחתי להחזיק את המטוס. דחפתי את הראש פנימה, לתוך התא, וראיתי שניתק ההיגוי החשמלי. חיברתי מהר את ההגאים החשמליים שהתנתקו, רגל ימין היתה עד הסוף בפנים, המאזנת עד הסוף ימינה וההגה כמעט עד הסוף אחורה. במצב כזה הצלחתי לאט-לאט לתפעל את המטוס ולהביא אותו למצב אופקי.
החשש מאפשרות שאצטרך לנטוש את המטוס לא הרפה ממני לרגע. מיד לאחר התתנגשות היה לי ברור שאהיה חייב, במוקדם או במאוחר לנטוש. כעת, כשנדמה היה לי שהצלחתי איכשהוא להשתלט על המטוס, אמרתי לעצמי: רגע, עוד לא נוטשים. לאחר חיבור ההגאים המצב נראה אידיאלי: אף נורית אזהרה לא דלקה, כל המערכות ההידראוליות נאטמו מעצמן, שאר המערכות פעלו כאילו לא קרה כלום, מחשב הניווט פעל כרגיל. רק חסרה נורית אזהרה שאין לי כנף...
שמתי את הנ"צ של הבסיס הקרוב במחשב וראיתי שזה לא נורא רחוק. בערך כעשרים מייל. לקחנו כיוון והתחלנו לדאות לאט-לאט-לאט. לא רציתי לפתוח את המבער, כי חששתי שזה יצית את זרם הדלק מהכנף. טיפסנו באיטיות לגובה וגררנו את המטוס לאיזור השדה. ביקשתי ממספר שניים שלי שיבוא לבדוק אותי. הוא עבר מעלינו עוד קודם אך היה בטוח שנטשנו. הוא ראה מטוס עם כנף אחת טס בשמים והיה משוכנע שמטוס כזה לא יכול להמשיך לטוס. גם בשלב הזה עדיין לא הבנתי שאין לי כנף. מספר שניים בדק את המטוס ואמר משפט אחד בלבד: 'יש לך פגיעה חמורה מאוד בכנף ימין'. נראה כאילו לא נותרה לי ברירה. אני חייב לנטוש. הכנף היא מיכל הדלק והמטוס אכן היה בחיסרון דלק קשה. מד הדלק הראה 0.000 בסימון דיגיטלי. הנחתי שזרם הסילון שאב את כל הדלק מבפנים, כולל מהמכלים של המנוע. לא היה לי הרבה זמן להתלבטויות, אך פתאום הבזיק לי בראש: לא יכול להיות! לא יכול להיות שהדלק נשאב ממכלי המנוע, כי יש שם שסתום והדלק עובר בכיוון אחד בלבד. 1,100 ליברות חייבים להיות לי, אם כך, באיזה שהוא מקום.
פעלתי כמכונה, פעולות אוטומטיות. לא מפחד, לא דואג, יודע רק דבר אחד: כל עוד המטוס סוחב - אני בפנים. גם אם אני נשאר רק עם הסטיק ביד. התחלנו להנמיך לנחיתה. הייתי צריך לבדוק באיזה מהירות המטוס נשלט, לכן הורדתי גלגלים. בקשתי ממספר שניים לבדוק אם הם ירדו, והוא אישר ששלושתם למטה. התחלתי להקטין מהירות בעדינות מירבית. ידעתי שתהיה לי בעיה כשהמטוס יגיע למהירות נמוכה. כשהמהירות הגיעה ל-250 קשר, המטוס נכנס לסחרור כלפי מטה וימינה. פה כבר הכנף האחת לא הספיקה. לאחר סיבוב אחד החלטתי שזהו. צריך לנטוש מיד. אבל לפני כן אני מנסה עוד אקט. פתחתי את המבער עד הסוף, בהנחה שזה הצ'אנס היחיד שלי לאסוף מהירות. זה עבד. כשהמהירות עלתה ל-270 קשר, הצלחתי להשתלט על המטוס. מעתה ואילך הייתי צריך להתרגל למחשבה שאני עומד לנחות במהירות שהיא בערך פי שניים מהמהירות המקובלת לנחיתה. הורדתי וו עצירה. ג' בתא האחורי הגיב בבהלה, 'לא דולקת לי הנורית של הוו'. עניתי נחרצות: 'אין בעיה אצלי היא דולקת'. שנינו היינו כל כך לחוצים שלא עלה בדעתנו שבתא האחורי אין בכלל נורית לסימון הוו...
חציתי את תחילת המסלול במהירות 280-270 קשר ונגעתי בו במהירות 260 קשר. התחושה הראשונה היתה שהכל בסדר. נכנסנו לכבל הראשון וההאטה הייתה מאוד חזקה. המשכנו לרוץ ואז הבנתי שהכבל נמתח עד הסוף ובגלל המהירות פשוט תלש את וו העצירה מהמטוס. זה הוריד לי 100 קשר וכבר הייתי פחות לחוץ. 150 קשר זה כמעט כמו נחיתה רגילה ואפשר לעשות זאת עם הבלמים. קראתי למגדל להרים רשת, אך לא ענו לי משם. קראתי שוב ושוב עד שהקריאה 'רשת' הפכה לצרחה. או שהם היו בהלם או שאני לא יודע מה, בכל אופן כשהם ראו מטוס בלי כנף חולף להם מול העיניים, הם הבינו שצריך לעשות משהו והרימו את הרשת. עצרתי עם הבלמים 10 מטרים לפני הרשת. פתחתי את החופה והושטתי את זרועי לאחור כדי ללחוץ לג' את היד. סובבתי טיפה את הראש והחיוך הפך לקריאת הפתעה: 'אין כנף'. זו היתה הפעם הראשונה שהבנתי מה קרה.
יצאנו החוצה המומים לחלוטין. עדיין לא תפסתי דבר ועל פני היה מרוח חיוך ענק חסר כל פשר. מיד הקיפו אותנו טייסי הבסיס שראו נחיתת אונס ובאו לשמוע מה בדיוק אירע. הם באו מהצד של ה"יש כנף" ודי התפלאו שנחתנו באמצע האימון, כביכול ללא סיבה. כשהם עברו לצד השני של המטוס השתררה לרגע דממת השתאות. נ' היה הראשון שדיבר: 'תגיד', הוא פנה אלי, 'אפשר לעבור ל-F-15?'
חודשיים וחצי לאחר התאונה המטוס כבר טס מחדש. הורידו לו את פירורי הכנף שנותרו עליו, עשו בדיקות על הקורות והלבישו למטוס כנף חדשה. אני עשיתי את טיסת המבחן שלו".
רוברט בירנבאום
צוות ניהול ראשי- פריפלייט
RvE=Getsno=
DOn't quIT
